לפני שבוע קפצתי לסופרמרקט. התכוונתי לקנות כמה מצרכים בסיסיים, אבל כמו תמיד יצאתי בסוף עם מיליון שקיות. הבית שלי נמצא שבע דקות הליכה...

ילד שעשו עליו חרם אף פעם לא באמת מחלים הוא רגיל לעמוד נגד הזרם ולחטוף מכות מהגלים וגם אם נדמה שהוא בסדר בפנים הוא מתפקע מבדידות וסוחב...

לפעמים, כשאתה הולך אני מתהפך במיטה עד בוא האור אני דואג שאולי כבר לא תחזור שיישאר ממך רק הד ואז ברגע אחד בודד אני מבין כמה טוב זה לפחד...

ובסוף בסוף, אחרי כל הרעשים הבנתי רק דבר אחד - ככל שאני מוקף ביותר אנשים, ככה אני מרגיש יותר לבד.

זה אף פעם לא פשוט, אתה יודע יש כוויות וצלקות מהעבר מרוב ספקות כבר אפשר להשתגע זה מסע שאף פעם לא נגמר אז לומדים קצת לתת, לומדים קצת לקחת...

המראה שלך מקולקלת המבט שלך אטום שוב את מסתכלת ורואה הכול עקום את נצמדת לפינה ממשיכה להתייסר איך תמיד את מבחינה רק בכל מה שחסר והחיוך שלך...

איך אני כבר בדבר הבא עוד לא הספקתי ליהנות מכל הטוב שבא ושכנעתי את עצמי שיש סיבות לדאוג שמוקדם מדי לנוח, ומוגזם מדי לחגוג איך אני כבר בדבר...