בלאק-אאוט / נעם חורב

ברגע הכי חשוב בחיים שלי, חטפתי בלאק-אאוט.

כשהייתי נער, חלמתי לשרת בגלי צה״ל. זוכרים איך דפי מ״אפס ביחסי אנוש״ חלמה על עזריאלי? ככה אני חלמתי על התחנה הצבאית, רק יותר.

לשמחתי, קיבלתי זימון למיונים הראשונים - מבחן ידע כללי מטורף. לקחתי אוטובוס מעפולה לת״א, הגעתי לאולם עצום עם מאות מתמיינים, התיישבתי על כסא שמחובר אליו קרש שולחני, סיימתי את המבחן, לקחתי נשימה, והגשתי.

אחרי שבועיים הגיעה המעטפה הצבאית המיוחלת. קרעתי אותה בידיים רועדות. ״אנו שמחים להודיעך...״ יש!! עברתי!! הילד העפולאי שבי הרגיש שהוא ניצח.

ואז הגיע השלב השני של המיונים. ושוב, אותו טקס – אוטובוס לת״א. רחוב סואן. בניין גבוה. מדרגות. חדר קטן עם עוד 10 מתמיינים. יום שלם של דינאמיקה קבוצתית. ראיונות אישיים. סימולציות.

כל המתמיינים נראו כל כך בטוחים בעצמם. רובם גרו במרכז, והיו כתבי נוער או שדרנים בתחנות רדיו מקומיות. היום בדיעבד אני מבין - זה לא שהם היו כל כך מוצלחים, כמו שאני התעקשתי למכור לעצמי את הסיפור הזה כדי לכסות על חוסר הבטחון שלי.

הייתי המתמיין הכי גרוע. בפער. לא הוצאתי מילה מהפה. 8 שעות של שתיקה. באמא שלי, הבוחנים חשבו שאני אילם. כשלון נחרץ. מהדהד. צורם. עליתי על אוטובוס וחזרתי בראש מושפל לעפולה.

מה שלא ידעתי אז, זה שהאירוע הזה הוא רק יריית זינוק לשנים של ייסורים והלקאה עצמית. הכשלון, כמו פעמון כנסיה כבד, לא הפסיק להדהד, וניהל אותי ואת החיים שלי במשך שנים רבות. שנים בהן הסתובבתי בעולם בהרגשה שאני אפס. ״איך נתת לזה לקרות?״ הייתי נשאר ער בלילות ומחטיף לעצמי. לפני כל מבחן או אירוע חשוב או ראיון עבודה – הילד הקטן והרמוס הזה מעפולה היה מתיישב לי על הכתף ונקרע עליי מצחוק.

לקח לי שנים לאסוף את הבטחון שלי, שהתרסק והתפזר על רצפת המיונים ההיא, בחדר הקטן ההוא, בבניין הגבוה ההוא, ברחוב הסואן ההוא, בת״א.

שבר ועוד שבר. רסיס ועוד רסיס. קילומטראז׳ מפחיד של עבודה פנימית בלתי נגמרת.

15 שנה קדימה. אני עומד על הבמה מול מאות אנשים בהופעה שלי. העיניים נשואות אליי. הפנסים מכוונים עליי. אני מדבר ומדבר, ופתאום... בום. סימפטום המיונים לגל״צ. בלאק-אאוט. לא יוצאת לי מילה מהפה. כולם מסתכלים עליי ומתחילים להתלחשש. אלוהים, מה עושים? הסיוט חזר, רק הפעם לא מול 3 בוחנים צבאיים אלא מול המוני אנשים שקנו כרטיס ובאו לשמוע אותי. פתאום אני קולט את הילד ההוא מעפולה על הכתף, מביט בי בעיניים מרושעות ולוחש לי בארסיות: ״אמרתי לך.״

אבל אז... אז קרה משהו מוזר. החלטתי שנמאס לי. באמת. שנשבר לי ממנו. ונשבר לי מהמסכנות הזאת. ונשבר לי מההתבכיינות הזאת. יאללה, אז נכשלת במיונים לפני מאה שנה, כמה זמן עוד תרכב על זה?

הייתי חייב לקבל החלטה קריטית, באותו רגע על הבמה, מול מאות אנשים – או שאני ממשיך להיות קורבן של העבר שלי או שאני משחרר אותו.

פתאום, כל ההצלחות, הנצחונות, ההישגים, וכן, גם הכשלונות המפוארים שלי – התנקזו לרגע אחד מדויק וגורלי, ואני... אני עשיתי בחירה.

הרמתי את הראש, חייכתי, שיתפתי את הקהל באותנטיות מלאה במה שעובר עליי, המשכתי במופע בשיא הכוח, וכמו שמעיפים זבוב טורדני – בתנועה אחת מהירה, אלגנטית ואגבית, שעבדתי עליה שנים, העפתי את הילד ההוא מהכתף שלי, והבנתי שאחרי כל כך הרבה זמן – סופסוף סלחתי לעצמי.

פוסטים נבחרים