דייט-נייט / נעם חורב

יש לנו מנהג כזה, לחיימקה ולי. פעם בשבוע אנחנו עושים דייט-נייט.

בכל פעם מישהו מאיתנו בוחר מקום, ואנחנו יוצאים לדייט. לא משהו מיוחד - פשוט יושבים על הבר, מתחילים באיזה דרינק, מנשנשים קצת ומקשקשים קצת. הברמן בדרך כלל מפנק אותנו בצ׳ייסרים (לפעמים ביותר מדי צ׳ייסרים ואז זה נגמר רע...) בסוף הארוחה אני מכריח את חיימקה לזרום איתי על הקינוחים או שבדרך הביתה אנחנו עוצרים לכדור גלידה.

לפעמים מתפתחת שיחה מטורפת. לפעמים אנחנו שותקים שעה שלמה (זה קטע כזה, להרגיש מספיק בנוח כדי לשתוק עם בנאדם) לפעמים אנחנו מעבירים ערב מדהים ביחד. לפעמים זה סתמי לחלוטין. אבל אנחנו לא מוותרים על הדייט הזה, גם אם עבר עלינו יום ממש מתיש והכי קל עכשיו להימרח על הספה עם וולט וסדרה.

למה? כי זה העניין עם מערכות יחסים - הן לא עובדות אם לא עובדים בהן.

כי זה הזמן של הביחד הפרטי שלנו. לא של חיימקה המנהל ונעם הכותב ביום עבודה. לא כשמסביבנו יש חברים או משפחה. לא באיזה יעד אקזוטי אלפי קילומטרים מהבית. אלא ממש פה, באיזה בר שכונתי, על הכביש המהיר של שיגרת החיים, בתוך כל הטירוף הזה של המרדף. אנחנו עוצרים הכל, ומשתדלים ליהנות אחד מהשני בלי רעשים חיצוניים או אטרקציות מיוחדות.

״חכו, חכו, שיהיו לכם ילדים...״ אני כבר שומע את המצקצקים בראשי. וואלה, אז אני לא יודע אם נצליח להקפיד על המנהג הזה גם כשייכנס ילד לתמונה. אבל היי... לפחות נוכל לספר לו שבאיזה דייט לילי כזה, לפני שהוא בכלל נולד, ממש על הבר, אחרי הצ׳ייסר השני, הרצנו דאחקות עם הברמן, עשינו תכניות לעתיד, ובחרנו לו את השם.

פוסטים נבחרים