לך תדע / נעם חורב

לפני כמה שנים עברתי פרידה קשה.

כזאת שכוללת את כל שלבי הגיהינום:

הכחשה, כעס, החזרת ציוד, וודקה בשתיים בצהריים, התהייה "מה היה קורה אם…״, השלמה וכאב.

הרבה כאב.

התרסקתי על ספה של חבר במשך חודש, ורק ביקשתי שיעזבו אותי בשקט.

לא רציתי לאכול (אין על דיאטת פרידה).

לא רציתי לדבר.

לא רציתי לצאת.

רק לשכב שם עד שזה יעבור.

יום אחד החבר ההוא שהתנחלתי אצלו, חזר מהעבודה הביתה והכריז בנחישות: "היום יוצאים!״

הוא לא השאיר לי הרבה ברירות וסחב אותי לאיזה בר, למרות כל נימוקיי המשכנעים.

עמדתי שם בתוך כל הרעש והבלגן, מתרגל לאט-לאט לסטטוס החדש שלי כרווק.

הסתכלתי על כל האנשים השמחים מסביב.

כל האנשים השמחים ששמו זרקור ענק על כמה שהרגשתי בודד.

פתאום העיניים השתויות שלי התנגשו בעיניים של מישהו אחר.

ואז התחיל משחק מבטים.

אני יורה מבט ומיד משפיל את הראש.

הוא דורך את המחסנית, יורה, ומיד מסתכל לכיוון השני.

ככה במשך שעה.

באיזשהו שלב החבר שהגעתי איתו מיצה את המסיבה, לקח לי את היד ואמר: "יאללה, בוא, הולכים."

התחלתי להתקדם איתו לעבר היציאה, וכבר ציירתי בראשי את ספת הדיכאון הרעבה שרק מחכה לנעוץ בי שוב את שיניה.

כשכבר היינו ליד הדלת, איזה קול פנימי, מפוכח ובריא (טוב נו, וגם חרמן) התחיל לדבר אליי: "עצור. תחזור. די לרחם על עצמך. יש שם איזה בחור שמוצא חן בעיניך. גם אם הוא יהיה רק חד-פעמי. פלסטר ללילה. גם אם מחר בבוקר לא תזכור מי זה. יאללה, אתה רווק, תחזור לשם ותחגוג קצת!"

הקול הזה הצליח לשכנע אותי, ובהחלטה של רגע נפרדתי לשלום מהחבר ההמום שהגיע איתי, וחזרתי לבד לרחבה.

הבחור ההוא עדיין עמד שם.

כשראה שחזרתי – שׂם את רובה המבטים על אוטומט וירה בלי הפסקה.

אמרתי לעצמי "על החיים ועל המוות" וניגשתי אליו.

חייכנו במבוכה. ואז החלטנו שיוצאים לאכול משהו.

הלכנו את כל בן-יהודה ודיברנו. אחרי האוכל ירדנו לים ורצנו למים שיכורים.

איזה כיף, חשבתי לעצמי, הבחור הזה הגיע כדי להשכיח ממני ללילה אחד את הסיוט הפרטי שלי.

בלי מחויבות.

בלי סיבוכים של מערכת יחסים.

בלי אופק.

רק כאן ועכשיו.

מחר אחזור לבכות, אבל עכשיו... עכשיו אני שמח.

עברו תשע שנים מאז.

חיימקה ואני עדיין ביחד.

לפעמים אני חוזר אחורה בזמן, לשבריר השנייה שבו החלטתי להישאר במסיבה, ותוהה – מה היה קורה אם הייתי מחליט אחרת. מה הייתי מפסיד.

אנשים עוברים לידנו, נכנסים ויוצאים לנו מהפרֵיים.

חלקם זמניים. חלקם נשארים לתמיד.

אי-אפשר לפַנות מקום לכולם, אבל אפשר לתת צ׳אנס.

לא לבטל בהינף יד.

לא להיות קטני-אמונה.

לא להפנות גב לאלה שנקרים בדרכנו ומזיזים לנו משהו בבטן.

לך תדע מי ייכנס לך עמוק מתחת לעור.

לך תדע מי יבין אותך בלי מילים.

מי ידליק בך אש. מי יחלוק איתך פחדים, ושמחה, וכאב.

לך תדע מי יהפוך, כנגד כל הסיכויים, לשחקן ראשי בסיפור חייך.

אנחנו הרי לא יודעים כלום, והנה, ברגע הכי לא צפוי -

הגורל זימן לי פרק חדש ומדהים, ואני רק הייתי צריך להגיד "כן".

אתה אף פעם לא יודע איזו מההחלטות שתקבל תשנה את חייך.

אתה רק יכול להיות אמיץ ולהסתובב בזרועות פתוחות.

אולי תקבל כדור ישר ללב, אבל אולי, רק אולי, תקבל חיבוק שיהיה שווה הכול.

לך תדע.

(מתוך "שמש בצנצנת")