עד ה-יאללה האחרון / נעם חורב

לפעמים אין לי המון סבלנות להורים שלי.

לא מכוונה רעה חלילה, פשוט... אתם יודעים איך זה. הם הגיעו לגיל כזה שהם יכולים לשגע פילים. אבא שלי לא יודע לסיים שיחה בטלפון (״טוב, אז יאללה... כן... ביי... אז נהיה בקשר... טוב... תמסור ד"ש... יאללה...״) ואמא שלי יכולה לחרפן אותי (״למה אני לא מצליחה להדליק את הטלוויזיה??״ אולי כי את מחזיקה את השלט של המזגן, אמא!!!)

אז אני מודה שלפעמים כשאני מגיע לבקר אותם, אני מאוד קצר. זה לא אומר חלילה שאני לא מאוהב בהם באופן קיצוני, ושאין יום שהם לא עוברים לי בראש לפחות מאה פעם. אנחנו פשוט חיים בקצב שונה, ומדי פעם זה גורם להתנגשויות.

בפעם האחרונה שביקרנו אותם בעפולה (חיימקה ואני), הייתי בלתי נסבל במיוחד. בחוץ היה חום אימים. המזגן שלהם לא פעל (אולי כי אמא שלי ניסתה להדליק אותו עם השלט של הטלוויזיה, אין לדעת...) אבא שלי החליט לשים בפול ווליום ערב הצדעה לתרנגולים עם שרה'לה שרון. אמא שלי היתה עסוקה בלארוז לי את כל המקרר, כאילו אין וולט בת״א. והכול, כמובן, תוך כדי דיאלוג-צרחות אימתני שהם מנהלים זה עם זו מהסלון למטבח.

בדרך חזרה לתל אביב חיימקה שתק. אני כבר יודע לזהות מתי הוא שותק כי הוא פשוט כזה, ומתי השתיקה שלו מדברת. האצבעות שלו התהדקו סביב ההגה, והרגשתי שהוא כועס או מוטרד. לא שאלתי כלום, כי אני יודע שיש לו קצב משלו. שמתי איזה פודקאסט כלכלי (כן, זה מה שמרגיע אותו), ורק בכניסה לתל אביב הוא פלט פתאום: ״אתה לא יכול להתנהג ככה להורים שלך!״

״אוי נו, זה סתם שטויות... אני לא מתכוון!״ התגוננתי. ״זה לא משנה! הם ההורים שלך!״ הוא כמעט צעק. ״בסדר, מה אתה נדלק?״ חיימקה שתק.

כשהגענו הביתה, הוא השתהה כמה שניות, ואז זרק לי משפט ויצא מהרכב: ״אתה מכיר את הפתגם הזה על ההוא שהתלונן שאין לו נעליים, עד שהוא פגש מישהו בלי רגליים?״ קפאתי במקום.

אני יודע, אהוב שלי, שבגיל צעיר איבדת את שני ההורים שלך. אני זוכר שסיפרת לי שגם אתה היית חסר סבלנות אליהם. שלקחת אותם כמובן מאליו. שלפעמים אפילו קצת התביישת בהם. ״מה לא הייתי נותן כדי להחזיר את הגלגל אחורה, ולתקן...״ אמרת לי, שיכור, באיזה לילה.

ופתאום הבנתי הכול. כי לרגע קטן הפכתי עבורך למַראָה. אני אולי לא יכול להיות התיקון שלך, אבל אני יכול ללמוד מהטעויות שלך. אני יכול להבין וללמוד דרכך - עד כמה אנחנו אלופים בלהעריך משהו רק כשהוא איננו. בשבילך זה כבר מאוחר מדי, אבל לא בשבילי. תודה לך שלימדת אותי את השיעור החשוב הזה, ששכר הלימוד שנאלצת לשלם עליו כבד כל כך.

נשארתי לבד ברכב. התקשרתי מיד להורים שלי וקישקשתי איתם קצת. אמא שלי ריכלה איתי על כל מיני עפולאים שאני לא מכיר, סיפרה לי על העוגות שאפתה השבוע, ואז העבירה לי את אבא שלי. לקראת סיום השיחה הוא נפרד-לא-נפרד ממני, כהרגלו: ״טוב, אז יאללה... כן... ביי... אז נהיה בקשר... טוב... תמסור ד"ש... יאללה...״

ואני לא זירזתי אותו בכלל. ולא גילגלתי עיניים. והינהנתי בראשי. ונשארתי על הקו, עד שהוא סיים. עד ה-יאללה האחרון.

(מתוך 'שמש בצנצנת')