top of page

תודה שפיטרת אותי / נעם חורב

״יקירי, אני נאלצת להיפרד ממך.״


ככה נפתחה שיחת הפיטורים שלי.

בלי ״שלום״ או ״מה שלומך?״

או ״חמודי, תתכונן, אני הולכת לפטר לך ת׳תחת.״


לפני עשר שנים בערך עבדתי במשרד פרסום.

זו היתה התקופה שבה ניסיתי להצליח ככותב שירים.

המנהלת שלי קראה לי למשרד והפילה עליי את הפצצה.


אני זוכר שהתכווצתי בכיסא כמו ילד שהמורה נזפה בו מול כל הכיתה.

הראש שלי הפך לאוטוסטרדת חרדות בלתי נשלטת -

דמיינתי איך אני לא מצליח למצוא עבודה חדשה.

איך אין לי כסף לשכר דירה.

איך זורקים אותי לרחוב.

איך אנשים מצביעים עליי ואומרים, ״חבל, דווקא היה לו פוטנציאל.״

איך החיים שלי הופכים לדומינו טראגי של כישלונות.

(סך הכול טיפוס רציונלי ולא דרמטי בכלל.)


״הלב שלך לא פה,״ היא הסתכלה לי בעיניים.

לא הצלחתי להוציא מילה מהפה מרוב כעס ואכזבה.

״אתה לא רואה את זה עכשיו, אבל מתישהו עוד תודֶה לי. אתה לא שייך לכאן. אתה צריך לכתוב שירים, לא פרסומות.״


יצאתי מהמשרד עם מחנק בגרון ועם אגו מפונצ׳ר.

סוף העולם.

מה פתאום שיפטרו אותי?

מה אני אספר לכולם? מה אמא שלי תגיד?


לקח לי שבוע להתרגל לרעיון, להתנער מהעלבון ולהתחיל להבין מה אני הולך לעשות עם החיים שלי.


אז פתחתי סדנת כתיבה.

וכתבתי עוד שירים. ונאבקתי חזק על החלום הזה.

וריכזתי את כל האנרגיות שלי במטרה הזאת שהצבתי לעצמי.

כשדוחקים אותך לפינה - אין לך ברירה אלא להילחם כמו שד.

זה עניין הישרדותי.


הקטע הוא שבמשך שנים הסתובבתי עם כעס פנימי על המנהלת הזאת (אישה מדהימה, אגב).

הכעס הזה כירסם אותי מבפנים, והמשפט הזה: ״יקירי, אני נאלצת להיפרד ממך״ -

המשיך להדהד באוזניי ולא הִרפה.


לקח לי הרבה זמן להבין שהיא בעצם עשתה לי טובה ענקית, ולקחה במקומי את הצעד שכל כך פחדתי לעשות –

לעזוב עבודה שלא אהבתי כדי להתרכז במה שאני רוצה באמת.


לפעמים, בנקודה שאנחנו עומדים בה, קשה לנו לראות את התמונה המלאה.

רק ממרחק הזמן אנחנו מצליחים לחבר את כל הנקודות, ולהבין שאירועים שהרגישו לנו כמו סוף העולם, היו בעצם יריית זינוק למשהו הרבה יותר נכון עבורנו.


מאז, בכל פעם שמשהו מבאס כזה קורה לי, אני משתדל להסתכל על הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר. להבין שכנראה יש סיבה טובה.

שאולי זה עוד פרק בסיפור שיוביל אותי למקום מדויק ושלם יותר.

להגיד לכם שזה תמיד מצליח לי? ממש לא.


אבל פתאום המנהלת הזאת עלתה לי בראש,

ועשר שנים אחרי השיחה ההיא רציתי לחזור ולהגיד לה תודה:

תודה שפיטרת אותי. תודה שנתת לי דחיפה.

תודה שראית את מה שאני לא יכולתי אז לראות.


ובאשר לכעס ההוא שסחבתי -

יקירי, אני נאלץ להיפרד ממך.


(מתוך 'שמש בצנצנת')

Comments


פוסטים נבחרים
bottom of page