אלוהי השמחים בחלקם / נעם חורב

הלכנו לראות את הזריחה מהפאבלה.

הפאבלות, שכונות העוני של ברזיל, הן חלק בלתי נפרד מהנוף המקומי. וכשאני אומר עוני, אני לא מתכוון לזה שלילדים פה אין אייפון 12. עוני הארד-קור, כזה שמצטלם יפה לכתבות מרגשות של סופשבוע – פחונים על גבי פחונים. צפיפות מחרידה. גרוטאות בחצר. ילדים יחפים שרצים על הכביש.

עמדנו למעלה, אני וחיימקה, משקיפים על הנוף החלוד. ״לא ייאמן שככה אנשים חיים...״ סיננתי לו. השמש טיפסה והציצה מעבר לגגות הפאבלה. פתאום התחלנו לשמוע מוזיקה - מנגינות ברזילאיות שמחות, מהולות בכל העצב שבעולם, מטפסות מלמטה, ביחד עם השמש, ושוטפות את כל השכונה המתעוררת.

קלטנו מתחתינו חבורה של ברזילאיים – אחד מתופף על פחון, אחד מנגן על גיטרה, זקנה מקומטת צוהלת ומוחאת כפיים בחוש קצב נדיר, איש מבוגר עם חיוך בלי שיניים מנופף מהחלון, שני ילדים מוכתמים שרוקדים על שביל העפר. חגיגה. אשכרה מימונה של ברזילאיים.

מה יש להם כל כך לשמוח?! חשבתי לעצמי בלב, ואז גם עניתי – אולי דווקא במקומות האלה – העלובים, המטונפים – שמחה היא בכלל לא פריבילגיה. אין פה באמת ברירה, אלא להיאחז באמיתות הפשוטות וההישרדותיות של החיים: יש תמיד מקום לתקווה. יש תמיד מקום לשמחה. ולא כזאת מרוטשת או מפולטרת. שמחה פנימית. שורשית. כנה. מהנשמה. ייאוש לא בא פה בחשבון. ייאוש זה למפונקים.

המוזיקה סביבנו התגברה. עוד ועוד אנשים הצטרפו לקרנבל המאולתר. השמש כבר התחילה יום עבודה. השענתי את הראש על חיימקה, וביקשתי מאלוהי השמחים בחלקם, שיברך גם אותי.