האנשים האמיתיים / נעם חורב
אנחנו האנשים האמיתיים.
אלה שנתקעת להם פטרוזיליה בשיניים באמצע הדייט.
אלה שמפלחים זית בסופר בלי שאף אחד רואה.
שחוזרים שיכורים ממסיבה ואוכלים פסטה קרה כמו בהמות ישר מהקופסא.
אנחנו האנשים האמיתיים.
אלה שקמים עם ריח נורא בפה, ג'יפה בעיניים וסימנים של פיקֶה על הפרצוף.
אלה שסוחבים משקל עודף אחרי החגים.
ולפני החגים.
ובזמן החגים.
שמחטטים בפייסבוק של האקס שלהם באישון לילה.
אנחנו האנשים האמיתיים.
אלה שלא יכולים ללבוש חולצה לבנה לארוחת ערב בלי שיתיז עליה רוטב.
אלה שקשה להם לעשות אהבה באור.
שקשה להם להוריד חולצה בים.
שמכניסים את הבטן.
אלה שרואים את ההורים שלהם מזדקנים ונקרע להם הלב.
אנחנו האנשים האמיתיים.
אלה שמעלים תמונה בפייסבוק ומחכים ללייקים.
אלה שיורקים כשהם מדברים בהתלהבות.
אלה ששוכבים בלילה במיטה ומתכננים מילה במילה מה היו אומרים לזה שפגע בהם, ואיך היו "מראים לו מה זה".
אנחנו האנשים האמיתיים.
אלה שלובשים חולצה אפורה עם עיגולי זיעה בבית השחי באוגוסט ישראלי.
אלה שמסתובבים שנים עם לב שבור.
עם פחד להיפגע.
עם חלום תמים ומטומטם להתאהב שוב כמו ילדים.
אלה שנרדמים על שמשת האוטובוס בפה פתוח ובראש שמוט.
אנחנו האנשים האמיתיים.
אלה שאומרים "הסְדר מדיני" אבל לא ממש מבינים מה זה אומר.
אלה שצומחות להם שערות במקומות מוזרים.
אלה שדוחסים את כל הבלגן לארון כשמישהו חשוב מגיע אליהם הביתה.
אנחנו האנשים האמיתיים.
אלה שמגמגמים כמו אידיוטים כשהם מדברים עם מישהו שמוצא חן בעיניהם.
אלה שמסננים את הבנק כשהוא מתקשר להודיע להם על מינוס.
אלה שאומרים "אין פרטנר לשלום", אבל לא בטוחים במאה אחוז שזה נכון.
אנחנו האנשים האמיתיים.
אלה שמתקיפים כשהם מרגישים חוסר ביטחון.
אלה שנמצאים בזוגיות ארוכה ולא עשו סקס כבר חודשיים
כי "שנינו מאוד עסוקים בילדים ובקריירה".
אלה שמסתבכים עם הוראות ההרכבה של איקאה.
כן, אנחנו האנשים האמיתיים.
אלה שמנפחים את קורות החיים שלהם.
אלה שמחליקים באמצע הקניון מול כולם.
שגם אחרי עשרים שנה עדיין מרגישים קטנים ליד מלכת הכיתה.
שמסמסים לאקסית כשהם שיכורים.
אלה שחושבים לפעמים שהחיים האלה גדולים עליהם.
אנחנו האנשים האמיתיים.
לא גזרו אותנו מקטלוג.
אנחנו אנושיים.
אנחנו מרגישים.
אנחנו צוחקים, בוכים, מפליצים.
וכמה קשה לנו להשלים עם זה שאנחנו בסך הכול בני אדם, וללמוד לחבק את השטויות שלנו, את השריטות, את הטעויות.
וזה חלק מהיופי של המסע הזה שאנחנו עוברים - לא תמיד הוא מושלם. לא תמיד הוא נוצץ. לפעמים הוא קשה. מורכב. נמוך. לא פוטוגני. לפעמים אין בו שום אבק כוכבים או תהילה. אבל הוא שלנו, והוא אמיתי - וזה שווה הכול.