לאמא של החבר הכי טוב שלי / נעם חורב
את יודעת, בשישי האחרון הוא התקשר אליי.
בזמן שאת חילקת את הסלטים לצלוחיות קטנות,
והרתחת את המרק,
ובדקת שהדג החריף לא חריף מדי -
הוא נשאר לבד בדירה שלו.
שוב.
מדהים שהכנת כמויות שהיו יכולות להאכיל צבא שלם,
אבל לא את הילד הקטן שלך.
ככה, באמצע החיים, הוא דפק לך קטע ויצא מהארון.
לקראת גיל 40, עם אישה ושלושה ילדים, הוא פתאום התעורר.
והאמת הזאת פרצה ממנו כמו שור אל הזירה.
כמעט בלי שליטה.
״כשתגמור עם השטויות שלך, אתה יודע איפה למצוא אותי.״ אמרת והפנית לו את הגב.
אותו גב, שדווקא עכשיו, הוא כל כך צריך שתתני לו.
הרי אפילו מול אשתו לשעבר והילדים הוא פתר את העניינים, והם חיים היום בהבנה ובהרמוניה (נכון, זה לא היה קל. מה לעשות, החיים קשים.)
תראי, אני עוד לא הורה בעצמי, אז מי אני שאשפוט?
לא יודע איזו מראָה צלולה ואכזרית ההחלטה שלו הציבה מולך (זה תמיד בסוף איכשהו קשור אלינו).
לא יודע מה עובר בראש ובלב של אמא, שהילד שלה יושב מולה ומספר לה שהוא עומד לפרק את החיים שלו ולהרכיב מחדש.
אבל זרמי איתי שניה.
תני לי לזרוק אותך עשרים שנה קדימה.
את ביום האחרון שלך, על מיטת בית-חולים חורקת.
אוטוטו תקחי כמה נשימות אחרונות, ותיפרדי.
החיים שלך חולפים מולך – תחנות-תחנות.
ואז את מגיעה אליו.
את משננת את פניו (מה שאת זוכרת מהם לפחות).
את נזכרת בפעם האחרונה שראית אותו.
במילים האחרונות שנצרבו כמו קעקוע או כוויה בבשרו.
בכובד ידך שטרקה את הדלת, במקום להיות מונחת על כתפו.
את יכולה להסתכל לי בלבן של העיניים ולהגיד לי שלא תצטערי?
שהחרטה לא תכרסם אותך מבפנים?
אלוהים אדירים, את באמת יכולה להגיד לי שזה היה שווה את זה?
לזרוק את הילד שלך לכלבים.
לנתק אותו מחבל טבור דמיוני.
לא לדעת איך הוא מסתדר.
מה הוא אכל בבוקר.
עם מי הוא בילה את ארוחות שישי בעשרים השנים האחרונות.
עם מי הוא חולק עכשיו חיים.
את כמובן לא צריכה לענות לי.
תעני לעצמך.
שבוע הגאווה הגיע.
תסתכלי מהחלון, הרחובות מלאים בדגלים צבעוניים.
שירים שמחים עם מילים מגניבות משוגרים לרדיו בשרשרת.
כשאומרים לנו גאווה, אנחנו אסוציאטיבית חושבים על נערים ונערות שמתחילים את תהליך הגילוי.
הם צעירים. ומבולבלים. ורכים. ובוסריים.
אבל הארון, מסתבר, לא שייך רק לצעירים.
כל כך הרבה אנשים מגלים את עצמם מחדש בגיל מאוחר יותר.
לפעמים, ממש כמוהו, אחרי שבנו חיים ומשפחה.
את לא תאמיני כמה מהם מסתובבים בינינו.
והדבר הזה היה חבוי בהם.
או מורדם.
או מודחק.
ואני כל כך מאמין לילד שלך כשהוא אומר שהוא מצא את זה במרתפים שלו, מכוסה ביריעות כבדות של פחד ואשמה. מוסתר כל כך טוב, שאפילו הוא לא ידע שזה שם.
כמה אומץ צריך להיות לאנשים האלה כדי לבחור, אחרי הכל, לחיות חיים של אמת.
כמה אומץ היה לילד שלך.
לאמא של החבר הכי טוב שלי,
את יודעת, בשישי האחרון הוא התקשר אליי.
והקול שלו היה מתכתי.
כאילו הוא כבר לא מרגיש דבר.
מה זה עושה לילד -
לדעת שאמא שלו לא מקבלת אותו.
לא מחבקת אותו.
מזדכה עליו.
עם איזה בור בבטן הוא נאלץ להסתובב אחר כך חיים שלמים?
״אתה עושה לי בושות!״ אמרת לו בשיחה האחרונה.
כמעט שנה עברה מאז.
בשבת בצהריים הילדים היו אצלו,
ושוב הוא היה צריך להסביר להם במילים מכובסות –
למה כבר שנה הם לא ראו את סבתא.
אז רק תעני לי על עוד דבר אחד אחרון -
מי משניכם צריך להתבייש?
עוד לא מאוחר. אבל עוד מעט כבר יהיה. אני מציע לך לקחת נשימה עמוקה ואז להתקשר לילד שלך. גם כדי שלא תצטערי על זה כל החיים שלך. גם כי זה הדבר הנכון לעשות. וגם כי... בחייאת, הוא צריך את אמא שלו עכשיו.