עם הראש בקיר / נעם חורב
בגיל 16 החלטתי שאני צובע את הקיר בחדר בצהוב.
אמא שלי הקפיצה אותי להום-סנטר. ניגשנו לאחראי במחלקת הצבע, הוא הגיש לי מניפת גוונים, וכמובן שבחרתי את הצהוב הכי מוגזם. במשך שנה זה הרגיש כאילו משפחת סימפסון פלשה לי לחדר והתפוצצה לי על הקיר.
שנה קודם, אגב, החלטתי שאני מצייר על כל הקיר שלדים וגולגולות. אמא שלי עמדה פעורת-פה ומחאה כפיים, בזמן שאני הלכתי לישון בחדר שנראה כמו מקדש של כת השטן.
בשנה שלפני, קניתי מנורת אולטרה-סגול, צבעתי את הקיר בשחור והדבקתי עליו מלא מדבקות של כוכבים זוהרים בחושך. (כמובן שגם מנורת לַבּה היתה מעורבת בסיפור.) אמא שלי קראה לשמעון החשמלאי, שיקדח, יתלה ויחבר לי את המנורה.
היתה גם תקופת הפוסטרים (היוש דוסון קריק). ותקופת הקיר "הלא-גמור״ (אשכרה גירדתי את הסיד בשפכטל. איזה ילד מוזר).
וככה, כל כמה זמן נכנס לי ג׳וק אחר לראש, והקיר בחדר היה משתנה. נכון, אמא שלי לפעמים הרימה גבה או עיקמה מבט, אבל תמיד-תמיד זרמה עם השטויות שלי, ונתנה לי לממש על הקיר המסכן את כל גחמות הנעורים ההזויות שלי.
לא מזמן הגעתי לביקור אצל ההורים בעפולה. נכנסתי לחדר שלי והסתכלתי על הקיר הלבן. פתאום חשבתי על ההיסטוריה שלו. על כל השכבות שמתחת. על השינויים שהקיר הזה עבר. ממש כמוני.
במשך כל כך הרבה שנים חיפשתי את עצמי. עטיתי ופשטתי מלבושים. חיפשתי דרכים לבטא את עצמי. החלפתי צבעים ומרקמים וזהויות. הרי חלק ממסע ההתבגרות שלנו הוא לנסות להיות המון דברים, עד שאנחנו מגיעים לעצמנו.
הקטע המדהים הוא, שבדיוק כמו שאמא שלי קיבלה את השטויות שלי עם הקיר – ככה היא קיבלה אותי ותמיד נתנה לי להיות מה שאבחר. להתבלבל. להתנסות. להיכשל. אף פעם לא זילזלה. אף פעם לא שפטה. אף פעם לא הקטינה. רק עמדה מהצד – עודדה ותמכה ונתנה לי לעשות את הבחירות שלי, מוזרות וצהובות ככל שיהיו.
איזו הרגשה מדהימה זאת לילד - לדעת שיש לו רשת ביטחון. להבין שהוא יכול להיות מה שהוא רוצה, ואמא תמשיך לאהוב אותו, לא משנה מה. אני מודה לה עד היום שהיא נתנה לי לחפש (ולמצוא) את עצמי. הקיר שלי היום לבן, ונקי, וחזק, ויציב, ושלם – בזכותה.
(מתוך 'שמש בצנצנת')