לפני 20 שנה הייתי נער עם תקווה חדה כתער - לשלום, לפיתרון, להרוג האחרון עד אותה תמונת אדם - ידיים הטבולות בדם מונפות מהחלון לפני 20 שנה...

הכל מתפוצץ בכותרות, בעיתונים בקפה של הבוקר ובין הסדינים בשואלי שאלות, ובחוסר עונים הכל מתפוצץ גם אצל השכנים הכל מתפוצץ שוב בלילה לבן במסך...

אחרי החגים הכל יתבהר הגשם יבוא בעיתו והאור יחזור אל עיניו של עיוור כמו חייל החוזר אל ביתו אחרי החגים הכל יתעגל ישכים גם הלב שנרדם ונלמד...

פעם חשבתי שכשאנחנו נפרדים ממישהו - האהבה שהיתה בינינו דועכת לאט-לאט ונעלמת. אולי מגיעה למקום הנסתר הזה, שאליו מגיעים המפתחות שאיבדנו...

בכמה מבחנים עוד אעמיד אותך, אהובי בכמה מבחנים? אני גשם שנופל, אתה סלע מברזל אבל מים בסוף שוחקים אבנים כמה פעמים עוד תסלח לי, אהובי כמה...

אולי זה הכל בגלל המגיפה אולי זה בגלל שאין תיאטרון יותר מדי זמן משתוללת סופה ויש אינטרסים סמויים לשלטון אולי זה הכל בגלל המגיפה או החום...

כשהמורה לספרות נתנה לנו תרגיל ושאלה מי רוצה להקריא אותו בקול כבר כמעט הצבעתי ובאתי להתחיל אבל כל כך התביישתי, ששתקתי כמו גדול והשיר נשאר...