אני מקנאה באנשים שאומרים: בסוף מתרגלים להכול – להיום למחר לאתמול. אני מקנאה באנשים שאומרים: בסוף מתרגלים להכול – לאש למים לחול. אני מקנאה...

באיזשהו שלב הכאב מוותר כאילו אומר: גדול עלי כל העסק הזה, ומתפטר. ואז אתה נשאר עם משהו לא מוגדר מין עצב בר לא מדובר זר אבל מוכר. בלי סוף....

אם אלוהים מקציב לכל אדם מכסת דמעות כשהוא יוצא אל העולם אז אני את שלי רוקנתי השנה עד הדמעה האחרונה.

בסוף הכי קשה זה חוסר האונים. להקשיב לתקתוק השעונים. לפחד שיעברו השנים. שנמצא את עצמנו ממתינים. שניווכח שדברים לא משתנים. שנחזור להרגלים...

תהיה לי ילדה בקרוב ויהיה לה לב טוב ורחב יהיה לה צחוק זהב וחיוך מושלם היא תעלה את מפלס האור בעולם ותעז לחלום היא תפיץ תום וחום ונשמה לא...

הכוונה היא אותה כוונה הרצון הוא אותו הרצון השתנו הפרטים בתמונה השתנה גם הנוף בחלון. המטרה היא אותה מטרה רק ניתנו מחדש השמות אומנם התחלפה...

כל יהודי נולד עם מספר דמיוני על היד שהולך תמיד איתו לאורך חייו לאורך מותו כל יהודי נולד עם רכבת שקופה ממנה ירד ועליה חייו ועליה צחוק...