בשנה הראשונה היינו רבים מלא. ככה זה התחלה של קשר חדש. המערכת עוד לא מכוילת. הרבה מִטענים מהעבר. הרבה בחינת גבולות. חוסר תהומי של תיאום...

בכיתה ב', בפורים המורה כתבה פתק להורים: "נא לשלוח את הילד עם משלוח מנות, אפשר להכין, ואפשר גם לקנות!" אז אבא לקח אותי למכולת של יששכר...

לאנשים תמיד יהיה מה להגיד זה לא מפחיד אותי יותר, זה לא מפחיד. כבר למדתי להשתיק את ההד של הפיצוץ לדעת מה לקחת פנימה ומה נשאר בחוץ לאנשים...

איזה מרחק יא אלוהים, איזה מרחק - בין ההמון לבין השלטון. בין האזרח הקטן לבין נואמי-הדוכן. בין משלמי המיסים לבין עמוקי-הכיסים. בין הלוחמים...

מי שהיה בגיהינום, היה ושב מתחנן שנתעורר וזועק בעיניו את זעקת כל מי שנשאר אחריו - אנחנו עדיין בחושך, גוועים ברעב הגיהינום שלנו פה -...

ואיך תמיד כולם מדברים על משפחה כזאת, שלא בוחרים – על אמא ואבא, על אח ואחות שולחים להם פרחים כותבים להם ברכות אבל מה עם כאלה שהיו איתך...

גם מדינות גיבורות לפעמים נשברות מתייסרות בשיירות ואי אפשר יותר לחטט בזמן, לחפש סימן משב תקווה קטן להתפלל או לחשוב - אולי ייפול עלינו בסוף...