זה לא משנה למה תרצי להתחפש בפורים או מה המורה תגיד עליך ביום הורים זה לא משנה אם תצאי מהקווים אם ממוצע הציונים שלך יהיה שבעים זה לא משנה אם תצבעי בסגול את הקיר בחדר או תטעי בקריאת ההגדה בליל הסדר זה לא משנה אם תשרפי את העוגה או תקבלי את התפקיד הכי קטן בהצגה זה לא משנה אם תצאי למסיבה בלי רשותי או תבכי שאבוא לקחת אותך מהטיול השנתי זה לא משנה אם תפרשי מתנועת הנוער אם לא תוציאי תעודת בגרות או תואר זה לא משנה אם תכשלי בטסט, שוב ושוב אם תפשלי ברגע הכי חשוב זה לא משנה איפה תהיי בצבא

בסוף כולם שרוטים כולם מתים מחוסר ביטחון ואף אחד לא יודע מה נכון או לא נכון בסוף כולם בודדים כולם מפחדים להיפתח להתקלף להישכח להתעייף להיות קרובים מדי לשמש ואז להישרף בסוף כולם אבודים כולם ילדים שמחפשים מילה טובה כולם אורחים כולם בורחים לחומרים לאהבה בסוף כולם דפוקים כולם משחקים את אותו המשחק זה אותו מאבק יבכה מי שיבכה יצחק מי שיצחק ואני, חשבתי תמיד שאני היחיד שאוכל פה סרטים שחושב לוותר עד שהבנתי שכולם פה שרוטים אבל אף אחד לא מדבר על זה, אף אחד לא מדבר. (מתוך הספר 'שמש בצנצנת'

תגידו לי, מה רע בטיפולי המרה? בהתחלה ניקח את כל ההומואים נעזור להם להשתנות נעשה מהם גברים נסדר להם בנות אחר כך ניקח את כל השחורים נשטוף אותם היטב במים עור לבן הוא עור נקי הוא בא יותר טוב בעיניים ואז נעבור לכל השמנים נלחם להם חזק בגנים נרעיב אותם כמה שנים להיות רזה זה פוטוגני משם נמשיך בלית ברירה לכל אלה שדורשים המרה - לכל מי ששונה או אחר או מוזר המלאכה רבה והזמן הרי קצר בסוף-בסוף נגיע גם לילד שלכם אל תיבהלו, זה הכול לטובתכם תנו לנו קצת זמן והוא יוצא כמו חדש להיות כמו כולם זה

מי שלא הכיר אותך, הפסיד. מה כבר אפשר להגיד כדי לתאר אותך כדי לפאר אותך הכול בסוף סתם מילים הכול הבל הבלים. איך אפשר עוד להסביר או לצמצם אותך לשיר לרשימת תכונות קצרה השפה כל כך צרה איך לוכדים עכשיו עולם? איך בכלל כותבים אדם? מי שלא הכיר אותך, הפסיד. איך אפשר כבר להספיד אתה הרי עדיין חי בתוך תוכי, בחדרי מסתכל עלי אי-שמה וצוחק על כל הדרמה. איך סוחטים את האוקינוס לטיפה אחת קטנה איך משאירים אותך צעיר שנה אחרי שנה איך לא נופלים לקלישאות, לנאומים מנומסים - מה לך ולדמעות? מה לך ולטקס

בפרלמנט של יום שישי, על שש כוסות עראק וריח של חצילים שרופים, כיסא אחד נשאר ריק. אחד מהחבר'ה לא הגיע. חברה שלו נפרדה ממנו אחרי שנתיים. הוא העדיף להישאר במיטה ולפנק את עצמו עם מנה ראשונה של פסטה ומנה עיקרית של רחמים עצמיים. השיחה בשולחן נעה בין קללות עסיסיות כלפי הבחורה, לבין אמפתיה עמוקה לחבר הנעזב שלנו. ”מסכן, מה הוא יעשה עכשיו?" ”עד שהוא חשב שכבר מצא מישהי לכל החיים..." ”כואב הלב עליו, היא שרטה אותו לגמרי." ושאר פנינים שנזרקו לחלל האוויר בזמן שאני ישבתי ושתקתי. בדרך הביתה חש

יש לי הרבה מה לתת, באמת. אחרי שנים של צום נהייתי רעבה הלב שלי עומד על המרפסת וצועק כל החיישנים שלי דרוכים לאהבה הגוף שלי בוער מהצורך לחבק התעייפתי כבר מזמן מכל המשחקים הפרפרים אצלי בבטן מחכים להתעורר פעם זה הרעיד לי את הנימים הכי דקים על פחות מזה אף פעם לא אוכל להתפשר כשאנשים עברו דרכי והשאירו בי כוויות נצמדתי כמו ילדה לסופים המתוקים עכשיו אני רוצה שותף לאשליות מישהו לרוץ איתו עמוק למרחקים בלילות אני יוצאת לשוטט להימלט והעולם בחוץ רומז לי, סבלני ומפוכח - יש לי הרבה, הרבה מה ל

לא נעים לי לבקש העלאה מהבוס או להחזיר איזו מנה פשוט כי לא טעים לא נעים לי להשתיק את הגברת במטוס או להגיד בסוף הדייט: "תקשיב, זה לא מתאים". לא נעים לי להוריד את החולצה בחוף הים או לבקש מהמוכר שיעשה קצת הנחה לא נעים לי מעצמי, לא נעים לי מכולם לא נעים לי להגיד: "אני אוהב אותך". לא נעים לי שתראה אותי בלי בגדים באור או לבקש את הכסף שהלוויתי חזרה להפציר בנדחפים: "לכו לסוף התור!" לא נעים לי אף פעם לבקש טיפה עזרה לא נעים לי לאסוף ממך חיבוק אחרון או להבריז למשפחה אחרי שכבר הבטחתי לשים