שתהיה לנו שנה בלי גיבורים שנשאיר את הדרמות רק לשירים שהבוקר יתחיל עם אור מהתריס בלי שום אויב שצריך להביס שתהיה לנו שנה בלי גיבורים שלא נסחוב על הגב משא של אחרים כל כך הרבה כדורים באוויר כל כך הרבה כתובות על הקיר שלא נתבייש לאכול מהסיר שתהיה לנו שנה בלי גיבורים שלא נתרגל לעולם למחירים הכבישים עמוסים המבשרים מנוסים שלא נזדקק השנה לניסים עשינו דוקטורט בלהסדיר נשימה החיים מרגישים כמו עוד משימה ומותר לנו להיות עייפים ומותר לנו להיות חשופים ומותר לנו לפחד מסופים שהצעירים יתעסקו בשט

אלוהים ישמור, כמה חושך עוד נצטרך לעבור עד שהאמת תצא לאור?

במשך שנים עבדתי קשה כדי לטאטא מחיי אנשים מכבים. נו, אתם מכירים את האנשים האלה - כאלה קטני אמונה או פסימיים או סתם ממורמרים. כאלה שיש להם מילים מושחזות והמון דעה על כל דבר. כאלה שלא מהססים לפנצ׳ר חלומות של אחרים. לפעמים הם אפילו לא יודעים שהם כאלה. אולי ככה גידלו אותם בבית. אולי ככה הכי קל להם להתמודד עם החיים האלה. אולי הם פשוט משליכים על הסובבים אותם את כל הכישלונות והפחדים שלהם. ואני... וואלה, לא מתאים לי. החיים מספיק קשים, אין לי אנרגיות מיותרות לבזבז על אנשים שמנסים לכַבו

לא הייתי משנה כלום. רגעים שלא יכולתי לקום שהרגשתי כל כך מוזנח ומלוכלך כמו כלב ללא בית אבוד ומתוסבך לא בוכה ולא מרגיש, איש הפח. לא הייתי משנה כלום. רגעים שהכול הלך עקום שטבעתי שם בים של זיעה קרה ודם לא מבין אם יום או לילה מתעורר ואז נרדם שונא שוב את עצמי ושונא את העולם. לא הייתי משנה כלום. רגעים שהרגשתי ערום חשוף בלי הגנות ודווקא אז כשהתכופפתי כל הבני זונות זיהו בי ת'חולשה התנפלו לי על הרוח כמו זבובים מורעבים על הפצע הפתוח. לא הייתי משנה כלום. רגעים שהיקום כפה עליי לזכור אני ע

ואולי שני קולות יתנגנו בי כל חיי - מצד אחד לתת לך ללכת ומצד שני להשאיר אותך קרוב אליי.

שתקתי למען שלום בית. נמחקתי למען שלום בית. נתתי את כל מה שיש לי לפעמים גם את כל מה שאין הרי אנחנו שברנו אז אנחנו בסוף נתקן הקרבתי למען שלום בית. כאבתי למען שלום בית. האמנתי שככה זה החיים אז הפכתי קטנה וכפופה אינסוף שכנועים עצמיים - זה בטח עניין של תקופה נשכתי שפתיים למען שלום בית. עצמתי עיניים למען שלום בית. בימים הייתי צוחקת בלילות בוכה אל הקיר מין בדידות עמוקה, משַתקת בדידות שקשה להסביר סבלתי למען שלום בית. נבלתי למען שלום בית. לרגעים יותר לא הבחנתי - מה זיוף ומה אמיתי ונכו

מתישהו, אולי כשתהיי בת 16, יישבר לך הלב בפעם הראשונה. תחזרי הביתה מבית הספר, תזרקי את הילקוט ותסתגרי בחדר. לקראת הערב אדפוק על דלת חדרך שלוש פעמים, ואז אכנס. ״מאמי, ארוחת ערב, בואי לאכול.״ את תהיי שרועה על המיטה עם אוזניות. תקשיבי לזמרת ששרה באנגלית על הלב השבור שלה, ותרגישי שיש מישהו בעולם הזה שמבין אותך. תרימי אליי מבט ותמלמלי: ״אבא, אני לא רעבה! עזוב אותי!״ שנייה לפני שאסגור את הדלת, המילים יעמדו לי על קצה הלשון: ״תקשיבי, ילדונת, חלון ההזדמנויות הזה הולך להיות קצר. הלב שלך