המציאות, בעל כורחי פקחה לי את העיניים ולימדה אותי שיש דבר עצוב יותר מאבא שקובר ילד - אבא שקובר שניים.

אני לא רוצה להצטרף למשפחת השכול. אחרי הכול כבר יש לי משפחה לא רוצה את כל ה"זכרונו לברכה״ אני לא רוצה להצטרף למשפחת השכול. באמת סליחה, לא...

צריך לדעת גם איך לריב איך להקשיב לא לשבור את הכלים ולשקול את המילים לנהל את הקרבות ולשלוט בלהבות ואני, כשאני רבה אני ישר מתנפלת כמו סופה...

עכשיו זה הזמן שלי לעבור דרך הפחד רק אז אראה את הדרך נפתחת רק אז אנשים בי את כל מה שמת רק אז אהיה משוחרר באמת עכשיו זה הזמן שלי לעבור דרך...

וכששאלתי את סבא בסוף היום: ״איך אתה עדיין מאמין באלוהים, אחרי שחזרת מאותו הגיהינום אחרי כל המוות שראית בחיים״ הוא הצמיד בבת אחת את הכיפה...

כל יהודי נולד עם מספר דמיוני על היד שהולך תמיד איתו - לאורך חייו לאורך מותו כל יהודי נולד עם רכבת שקופה ממנה ירד ועליה חייו ועליה צחוק...

יש איזה מתקן אחד בקרוספיט שאני שונא. כאילו, אני שונא שם את כל מתקני-העינויים (סליחה, מתקני-האימונים), אבל את ההוא אני שונא באופן מיוחד....