נכון, לפעמים אני מתנהג כמו אידיוט מרוכז בעצמי ועושה טעויות שוכח מה חשוב ומתעסק רק בשטויות נכון, לפעמים אני חוטא בשקרים לבנים אומר את הדברים הכי לא נכונים לפעמים אנ׳לא קורא את כל הסימנים נכון, לפעמים אני קופא ּבַ זמן הכי גרוע מדבר מתוך האגו או הילד הפגוע לפעמים אני לא חוזר להודעות כמעט שבוע נכון, לפעמים אני מגזים במניפולציות שואב אנרגיה כמו האפליקציות נשען על רכילות זולה וספקולציות לפעמים אני לא זוכר כל תאריך לפעמים אני לא שם כשצריך לפעמים אני אוכל תסביך על עצמי על הכול לפעמים

אף אחד לא יחזיק את זה במקומך - את הבקרים. הייסורים. החרדות. אף אחד לא יחזיק את זה במקומך - את הדיכאון. השיגעון. החרטות. אף אחד לא יחזיק את זה במקומך - לא ההורים. לא החברים. לא הפסיכולוג. יהיו אנשים שיגרמו לך פחות לפחד. או שירים שתרגיש איתם פחות בודד. אולי תהיה אהבה, ויהיה לך מה לאבד. אבל אף אחד לא יחזיק את זה במקומך - ברגעי ההכרעה שלך. ברגעי ההחטאה שלך. רק אתה תהיה צינור ההחייאה שלך. אף אחד לא יציל אותך מעצמך. אף אחד לא יאהב אותך במקומך. אף אחד לא יסחב את החיים האלה בשבילך. א

לפני שבוע קפצתי לסופרמרקט. התכוונתי לקנות כמה מצרכים בסיסיים, אבל כמו תמיד יצאתי בסוף עם מיליון שקיות. הבית שלי נמצא שבע דקות מהסופר, אז ביציאה הירהרתי - לתפוס מונית או ללכת ברגל? כשלא נראתה שום מונית באופק, אמרתי לעצמי: "יאללה, אל תהיה עצלן, לֵך קצת ברגל". העמסתי את כל השקיות והתחלתי לצעוד. בשלוש הדקות הראשונות הכול היה סבבה. באמת. איפשהו לקראת הסוף התחיל להיות לי קשה. השקיות היו כבדות, הרחובות מלאים אנשים שעמדו בדרכי, ואם זה לא מספיק - שקית אחת עם אורז מלא ומלא ירקות איימ

וגם הלב שלך, אחרי שחיפש מחוץ לעצמו אחרי שניסה להיות כמו בסוף יחזור למקומו יבין את שמו הסיבוב ההכרחי הזה יבוא לסיומו - כל לב בא יומו. (מתוך הספר "חוטים שקופים")

כואב לי. זאת ההרגשה שהתעוררתי איתה לפני כמה ימים. ניסיתי לחפש הסבר, אבל שום דבר חריג לא קרה. השמש אותה שמש. הדירה אותה דירה. המיטה אותה מיטה. רק אני לא אותו אני. יש ימים כאלה, שאיזו חיית טרף לא מזוהה מתיישבת לך בבטן, מכרסמת אותך מבפנים, ומדי פעם שולחת זרועות ארוכות אל חבלי הדמעות שמאחורי מסך עיניך - ומושכת בכל הכוח. ואין לך כוח לקום מהמיטה. ואין לך כוח להתניע את היום. ואין לך כוח לאף אחד, גם לא לעצמך. אחרי דיאלוג פנימי נחרץ, החלטתי שלא אתן להרגשה הזאת לשבש לי את היום. נזכרתי

ילדה אחת מבולבלת מול תור שמתחיל מהדלת עם שלושים גברים לפחות – זה לא כוחות. זה לא כוחות. ילדה אחת משותקת שוכבת לה שמה בשקט כי מה יעזרו הצרחות – זה לא כוחות. זה לא כוחות. ילדה אחת מתלוננת בטוקבק כתבו ״היא נותנת!״ ואז גם ביקשו הוכחות - זה לא כוחות. זה לא כוחות. ילדה אחת שנחקרת – ״תמיד היית קצת מופקרת?״ הוא שואל בעיניים קשוחות – זה לא כוחות. זה לא כוחות. ילדה אחת שנשברת ברגע אחד היא חוזרת לגוף שפתאום התנתק לראשון שהדליק את האור לזה שעומד וצועק: "הבא בתור! הבא בתור!" ילדה אחת קטנה

אני לא פוחד מפרידות. אני פוחד ממה שבא אחריהן. כי איך יכול להיות שהבנאדם הזה שהיה הכי קרוב אליך בעולם, הבנאדם הזה שהכרת את כל השריטות שלו, והוא את שלך, שאתה יודע שהוא שונא כוסברה בסלט, שיש לו ציפורן מצחיקה בזרת של הרגל, שסיפר לך על הטיול שלו למזרח כאילו טיילתם שם יחד. הבנאדם הזה שמכסה לך את העיניים ב"אנטומיה של גריי" כי הוא יודע שאתה שונא לראות דם, זה שהיה מדליק לך את הבוילר בלי שתבקש כי "ידעתי שתרצה מים חמים", ההוא שעבר איתך הצלחות מסחררות וכישלונות מפוארים, שהיה לידך בפעם הר