זה לא מספיק לחלום, צריך גם להזיע מי שלא צועד בחום אף פעם לא יגיע הזהב בסוף נופל על מי שעוד נלחם שלא פוחד ללכלך את הידיים בפחם פגשתי אנשים שחיכו למזל שוויתרו על האושר וקראו לזה גורל שננעלו בביתם, הגיפו את התריסים ישבו רגל על רגל וקיוו לניסים ופגשתי אנשים שגם בחורף הנורא רדפו אחרי השמש, לא השאירו לה ברירה שפתחו את הכספת בלי שנתנו להם את הקוד שלא היו להם רגליים, והצליחו לרקוד ואבא שלי אמר: "לחלומות צפוף בכיס, מי שרוצה לזכות בלוטו, שיקנה קודם כרטיס הדרך היא קשה אבל לומדים להיזהר

בואו נודה על האמת, מערכות יחסים זה עסק לא פשוט. אנחנו בקושי מצליחים לסחוב את עצמנו במסע הזה שנקרא חיים, אז לצרף עוד מישהו?! הלב שלנו חשוף, האגו נכנס לכוננות, אנחנו נדרשים לוויתורים ולפשרות, קשה לנו לנטוש את הלבד שכל כך התרגלנו אליו, ובאופן כללי - לתחזק זוגיות ארוכה זו עבודה קשה שמלווה בלא מעט כאבי ראש וכאבי לב. בזמן האחרון אני מבין שאהבה היא אולי לא בחירה, אבל זוגיות - כן. זוגיות זו החלטה. החלטה שאומרת שהבנאדם הזה שבחרנו בו - הוא הבנאדם שאנחנו צועדים איתו את הדרך, גם כשהיא חש

זה מה שחסר לנו עכשיו - המדינה עוד מדממת. הגזרה שוב מתחממת. המציאות לא מרחמת. זה מה שחסר לנו עכשיו - השדות עוד חרוכים. המעגלים עוד פתוחים. הסבבים עוד נמשכים. זה מה שחסר לנו עכשיו - העיניים אדומות. האימהות לא נרדמות. האבנים נערמות. זה מה שחסר לנו עכשיו - התפילות מצטברות. הדמעות כמו נהרות. יש צלקות במנהרות. זה מה שחסר לנו עכשיו - יש עדיין מפונים. יש אבק על הפנים. האויב באישונים. זה מה שחסר לנו עכשיו - להיקרע מבפנים. (מתוך הספר "חוטים שקופים")

מתחת לאלונקה של המדינה, תחת כובד השמש - חיילים טרוטי עיניים. שחוקי כתפיים. קרועי נפש. מישהו צעק: "חילוף!" שנייה לפני שהוא קרס. ואף אחד לא ענה. ואף אחד לא נכנס.

כשדרור היתה בת שנה, הוזמנתי להופיע בלונדון. חיימקה ואני החלטנו לטוס ולנצל את הזמן הקצר הזה, אחרי שנה כל כך אינטנסיבית. בערב הראשון כבר יצאנו למסעדה מפונפנת. במונית שמתי יד על חיימקה ואמרתי בעיניים נוצצות: ״החופשה שלנו התחילה באופן רשמי!״ הגענו למסעדה. אכן מפונפנת. התיישבנו. הזמנו דרינקים. ו... שתיקה. אני זורק משפט סתום לחלל האוויר, חיים עונה תשובה לקונית. חיים זורק בדיחה לא מצחיקה, אני עושה את עצמי צוחק. אני מסתכל מסביבנו. כולם נראים מבסוטים. גם אחרי כמה צ’ייסרים משהו לא עבד.

ולפעמים, אפשר גם לשתוק. אם כל המילים נאמרו וכל הקצוות נסגרו אם כל התותחים רעמו וכל הצדדים כבר סיכמו אפשר גם לשתוק. אם אין לך משהו דחוף להגיד אם אין לך משהו חדש להציע זה לא הופך אותך למפסיד - לשבת ככה, ביציע להסתכל בשקט מרחוק להוריד את המגפון, ולשתוק. אם כל הסכינים נשלפו וכל הגשרים נשרפו אם כל האבנים הושלכו וכל הפרשנים כבר ניתחו, אפשר גם לשתוק. זה לא עושה אותך פחות חכם זה לא אומר שאתה לא קיים זה לא שהקול שלך לא נשמע בעולם זה פשוט שברגע הזה, המסוים - כשאתה לא יודע אם לבכות או ל

אם אני עצוב לא צריך שתגיד לי משהו חשוב או חכם או עמוק אפשר סתם לשבת יחד, לשתוק. אל תצטט לי משפט נדוש אל תטיף לי ״זה הכול בראש״ אל תצביע על חוף מבטחים אל תשים את הדיכאון על שולחן הניתוחים רק חכה איתי קצת בתחנת הכאב עד שרכבת השמחה תתקרב אל תשווה את צערי לצערם של אחרים העצבות לא מתרשמת מעובדות או מספרים אל תוציא אותי מזה אל תהיה כזה גיבור המנהרה עוד ארוכה, יש עוד דרך אל האור רק תן לי לעבור דרך הכאב רק ככה הוא ינשור או יירגע או יסתובב אל תכין נאום אל תגיד לי כלום רק תישאר איתי עו